איך הם עושים את זה?! - נירית לדרמן מחנכת מהבית

בס"ד

אין זמן טוב מתחילת שנת הלימודים כדי לבקש מכם לעצור ולדמיין.  

דמיינו לכם לרגע שמגיע הראשון בספטמבר ואין לכם ימי הסתגלות ללכת אליהם, ואתם לא צריכים להתחיל לפני זה להשכיב את הילדים לישון מוקדם יותר כי חוזרים למסגרת. דמיינו לכם שכל השנה עבורכם היא אוגוסט. טוב, לא בדיוק, כי אתם לא צריכים להעמיס על הילדים עוד ועוד אירועים כדי שלא ישעמם להם ואתם מוגבלים בזמן המשותף לצבירת חוויות. אבל כל השנה היא אוגוסט במובן הזה שכל השנה אתם נמצאים בבית עם הילדים. אין גנים, אין בית ספר, אין את הלחץ בבוקר לרוץ עם כולם מהר כי אנחנו ממהרים לעבודה. פשוט כי אתם לא הולכים לעבודה. אתם נשארים בבית עם הילדים, כי הילדים נמצאים בחינוך ביתי.  

זה מרגיע אתכם או מעלה לכם את סף החרדה?  

תכירו את נירית, נשואה ואם לשתי בנות מקסימות (4.5, 2.3) החליטה להפוך את אוגוסט לשגרה שלה. אחרי שבגיל 9 חודשים הכניסה את ביתה הבכורה למעון. היא חזרה לעבוד כממלאת מקום של מחנכת במשך 7 חודשים, והיא סבלה. נירית הבינה שהיא רוצה להיות זאת שתגדל ותחנך את הילדים שלה, והיא לא רוצה להעביר את התפקיד הזה לגורם אחר. אז היא ובן זוגה קיבלו החלטה משמעותית מאוד – נירית תישאר בבית וביתה תגדל בחינוך ביתי.  

והפעם בפינה "איך הם עושים את זה?!" על צמצום (שלא לומר ביטול) של סעיף הוצאות משמעותי במשפחות עם ילדים, בעיקר עם ילדים מתחת לגיל 3 – הוצאות החינוך.  

האמת היא, שכשחשבתי על הפינה הזו - לא על הסעיף הזה חשבתי. הרי צמצום הסעיף הזה מגיע גם עם צמצום משמעותי בצד ההכנסות. אבל כשנירית שאלה אותי אם ארצה לדבר על זה, הרמתי את הכפפה. בעיקר מסקרנות. לא כל יום נתקלים באנשים שלקחו צעד עם השלכות כלכליות משמעותיות וזרמו איתו. עניין אותי מה אוכל ללמוד מזה. ואכן למדתי.  

כשמדברים על חינוך ביתי, אמנם יש את החסכון על סעיפי החינוך, אבל מהצד השני יש את אובדן ההכנסה.  

זה נכון, אבל אנשים לא חושבים על זה שלשלוח את הילדים למעון זו גם הוצאה משמעותית. אמנם שלחנו לויצו, אך המחיר היה מלא - 2500 בערך. כשיש שתי ילדות זה לא מעט כסף. אבל השיקול שלנו לא היה כלכלי בהחלטה הזו. אנחנו עשינו את זה מסיבות אחרות.  

הנושא הכלכלי בכלל היווה שיקול?  

בטח. עשינו את החישוב הזה וידענו שנעמוד בזה. גרנו אז בחדרה בבית של ההורים שלי, אז היה לנו את המזל הזה שחסכנו את השכירות. ובכל זאת שילמנו את החשבונות, ארנונה והכל. ניהלנו משק בית עצמאי, אבל חסכנו את שכר הדירה. גם כשהרווחתי משכורות טובות עד שהפסקתי לעבוד. אבל אנחנו גם תמיד ידענו שאנחנו רוצים בית משלנו, ורוצים לעבור לגור בצפון. לפני שנתיים עברנו לצפון והתחלנו לשלם שכירות, אבל ידענו שנעמוד בזה.  

ז"א שחסכתם סכום משמעותי לפני זה? 

מה זה משמעותי? לא משהו מטורף. אבל אני תמיד צוחקת על זה שאנחנו יודעים לעשות יש מאין. אנחנו מצליחים לחסוך ממש טוב. עם התנהלות נכונה. גם לאורך כל הדרך חסכנו כי ידענו שאנחנו רוצים לקנות בית. אז היו דברים בהתנהלות שאנחנו עושים כבר מאז שאנחנו יחד, כמו לעשות רשימה מסודרת לסופר ולעשות קניה מרוכזת אחת ומבשלים וכשנגמר הולכים לסופר שוב. אנחנו גם פחות יוצאים או טסים לחו"ל. זה פחות מדבר אלינו אבל זה גם חוסך לנו.  

אבל היו דברים אחרים שלא התפשרתי עליהם. למשל בביגוד לא קניתי יד שניה או משהו כזה. קניתי רק את מה שרציתי ולא הרגשתי אף פעם שחסר לי משהו. תמיד הרגשנו שיש לנו מספיק. אנחנו פשוט ידענו להתנהל נכון.  

היה להחלטה הזו מחיר במובן של סעיפים שהצטמצמו או הוסרו לחלוטין (חוץ מהסעיף של המעון כמובן)?  

אנחנו ידענו שנצטרך להצטמצם פה ושם, אז עשינו את זה.אני חושבת שבעיקר בקניות לבית אולי. אכלנו בשר, ואז קנינו פחות כי זה היה יקר. או דברים אחרים שהיו יקרים והצטמצמנו בהם.  

למשל בביגוד פחות אפשרתי לעצמי לקנות מה שבא לי מתי שבא לי, אלא הקפדתי יותר להשתמש במה שיש כי ידעתי שיותר חשוב לי שהילדה תהיה איתי בבית מאשר שאלך לקניות. ידעתי שזה משהו שאני רוצה לאורך זמן, כלומר שגם בהריון הבא זה יהיה ככה.  

אבל גם לאורך כל הדרך רצינו לחסוך כמה שאפשר כי ידענו שאנחנו רוצים בית. אז גם לפני כן כשגרנו בחדרה (לפני הלידה של הבכורה עד שהקטנה הייתה בת חצי שנה) הצלחנו לחסוך. גם כשעברנו לצפון חסכנו, וכמעט שנתיים אנחנו משלמים שכר דירה והוצאות ושני רכבים ועדיין מצליחים לחסוך.  

נס פח השמן 

אני רואה חברים שלי שגרים במרכז, הם יוצאים המון ומבלים המון. אלה דברים שפחות מדברים אלינו, אז אנחנו לא עושים את זה. ועם הקניות אנחנו דיי מחושבים. אנחנו לא שותים דברים מתוקים, אנחנו אוכלים בריא, אנחנו משתדלים. אבל הנה, היום היינו בנחל עם הבנות ואח"כ אכלנו במסעדה. אנחנו לא חיים מהיד לפה או בצמצום או דברים כאלה. ממש לא. אני לא מרגישה שזה משהו שקורה פה, אבל פשוט דברים אחרים חשובים לנו. נגיד מאוד חשוב לנו בית.  

אתם עכשיו גרים בשכירות? אתם חוסכים תוך כדי לבית משלכם? 

כן. הסיבה שעברנו לצפון היא כי יש פרוייקט במנרה, שם אנחנו מתגוררים כרגע, שאנחנו רוכשים בו בית. זה פרויקט של הקיבוץ והמדינה. הם משתפים פעולה ובונים מספר דגמים שניתן לבחור ביניהם של 100 מ' שיש אפשרות להרחיב ל-300 מ', והבית יושב על שטח של דונם.  

אז גם בחרנו לגור פה בניגוד לחברים שגרים במרכז ומשלמים 7000 ₪ שכירות. הבחירות שלנו הן מתוך חיבור חזק למה שנכון לנו. אני לא כ"כ אוהבת קניונים וכאלה אז אני בקושי נמצאת שם. אם אני צריכה לקנות אני קונה נקודתית וחוזרת. הבנות איתי תמיד ואנחנו אוהבות לטייל אז אנחנו יותר בטבע. אם יש לנו הוצאות זה יותר על קמפינג, פירות ירקות ודברים כאלה. זה פשוט דברים אחרים. 

הרבה זמן חיו על משכורת אחת, ובשנה האחרונה פתחה עסק חדש של ליווי לנשים וטיפול בטטה-הילינג, דמיון מודרך וכתיבה וההכנסה מתחילה להיכנס (עדיין בסכומים קטנים).    

עד מתי אתם מתכננים להישאר בחינוך ביתי? 

אין לנו תכנון בהקשר הזה. מבחינתי המטרה היא לגדל אותן בבית ולהיות איתן ולגדול איתן וללמד אותן מהחיים. זה מבחינתי הכי טוב בתור מי שבאה מהמערכת הזאת. חשבתי שאפשר לשנות את המערכת מבנים וזה מאוד קשה, וזה חלק מהעניין מבחינתי.  

חלק מהעניין זה להיות גמיש. ז"א שאם היא תביע באיזשהו שלב רצון ללכת לבית ספר אז אנחנו נחפש את הפתרון שמתאים לכולם, אבל שזה יבוא מהן.   

את היית מורה ביסודי/תיכון? 

אני בחינוך מיוחד אז יצא לי לעבוד בגנים, בחטיבה, בתיכון. אבל בכלל לא מעניין אותה הידע שלי. היא בורחת מזה כשזה דידקטי. היא בוחרת מה ללמוד. למשל עכשיו היא החליטה שהיא רוצה ללמוד על לויתנים. חיברנו תוכנית מיוחדת שאומרת איך נלמד. דרך הלמידה היא לא דידקטית בכלל. ראינו סרטונים, חיפשנו מידע באינטרנט אנחנו נלך לספריה שבוע הבא. זה דברים שכל הורה יכול לעשות וזה לא קשור לזה שאני מורה.  

אותיות היא לא למדה ממני, היא למדה לבד, אני לא יודעת איך אפילו. זה הרבה לסמוך על הילדים. לספק להם מענה לשאלות ולסקרנות. כשהיא שואלת אני עונה. יש לנו אותיות, מגנטים הכל. יום אחד היא פתאום כתבה ברכה לחברים. היא לא כתבה מילים, אבל אותיות, לבד. זה לא משהו שיצא לי ללמוד איתה. אני כן מכינה לפעמים משחקים ומציעה לה, אבל היא לא ממש רוצה. אני לא מרגישה שהידע שלי כמורה בא לידי ביטוי.  

זה ידוע שכשלומדים בבית ולא בבי"ס לא מחויבים לקצב מסוים. וכשהילדים לומדים לבד ולא בבי"ס, הם יכולים לסגור פערים של שנה שלמה בחודש חודשיים, כי הם בקצב שלהם ולא של ילדים אחרים. בבי"ס לא באמת לומדים כמות משמעותית כמו שזה מרגיש. יש המון חזרות. יש הרבה תרגול אולי, אבל כשילד לומד בקצב שלו בסביבה שנוחה לו הוא סוגר את הפער הזה בכלום זמן. כמו השלמה של בגרויות אחרי צבא. לא עושים את זה שנה שלמה. לומדים שלושה חודשים משהו כזה וניגשים לבגרות.  

אז הן לומדות מה שהן רוצות. נגיד שפות מעניין אותן אז אני חושפת אותן לשירים, סיפורים, אפליקציות וכו'. אני רואה מה מעניין אותן ואני עוזרת להן למצוא לזה מענה. ואני עושה הרבה דברים שמעניינים אותי – יצירות וכו'. לפעמים מצטרפות ולפעמים לא. הקטנה מתחברת יותר והגדולה פחות. וכל אחת עושה את מה שמעניין אותה.  

אם היית יודעת על משפחה שמתעניינת בזה, מה היית מציעה לה? איך היית מציעה לה להערך לזה מבחינה כלכלית? מה השיקולים או הדברים שצריך לחשוב עליהם? 

אני חושבת שהעיקר הוא לחשוב מחוץ לקופסה. לא ללכת בתלם. ברגע ששחררתי את מה ואיך יהיה ואיך נסתדר ואיך נעשה את זה מבחינה כלכלית הכל השתחרר.  

הייתה לי תוכנית חומש להיות אחרי דוקטורט בגיל הזה. ברגע ששחררתי את זה, והבנתי מה באמת חשוב לי גם הבנתי שאמצא את הדרך להרוויח את הכסף. שנכון אולי אצטמצם כמה שנים אבל לאט לאט אתאזן ואמצע את עצמי וזה באמת מה שקרה.  

יש קבוצות של חינוך ביתי, ואנשים מדברים והרבה פעמים זה מה שקורה. שלפעמים שני בני הזוג עצמאים ומחלקים את השעות ביניהם, והרבה פעמים הפתרון הוא אחר. אבל זה לצאת מהקופסא ולא לחשוב כמו כולם שצריך לעבוד מהשעה הזו עד זו. אני עובדת בערב, אני מטפלת דרך הטלפון, ועובדת בסופ"ש. אני גמישה יותר. כל מה שחשוב לי כדי לעשות את מה שחשוב לי באמת – לגדל אותם מהבית. להיות גמיש מחשבתית. שאם יש את התבנית הזו שעבודה צריכה להיות מהשעה הזו עד זו, זה קשה. אבל כשמשחררים רואים שיש אפשרויות נוספות.  

היום נפגשנו עם חבר שהוא מנהל חברה של משלוח פרחים ואשתו עובדת והוא בחינוך ביתי. הוא בהתחלה לא הבין איך עושים את זה ואמרתי לו שישחרר את זה, והוא שחרר. ואז הוא הבין שנוח לו לעבוד מחמש בבוקר עד תשע בערך ואז הוא עם הבנות ולפעמים הוא ממשיך את זה בערב. יש דרכים להסתדר פשוט צריך לצאת מהמסגרת ולהיות גמיש מחשבתית.  

אני מניחה שאם מישהו רגיל לרמת חיים שבה הוא כל היום אוכל בחוץ והוא יוותר על משכורת גבוהה, זה ישתנה. הוא יצטרך להצטמצם, אבל זה ממש אינדיווידואלי. אבל צריך להגיע לזה ממקום מחובר ולהבין שיכול לקחת זמן עד שנמצא את עצמנו במקום חדש.  

היה לי עסק עצמאי וזה לא הצליח, כי פתחתי אותו כדי להרוויח כסף, אבל להרוויח כסף זה לא סיבה מספיק טובה לפתוח עסק, והיה לי קשה עד שהבנתי מה התחום שאני באמת רוצה לעסוק בו ואז אני עושה את זה מרצון ושמחה ואז קל לי יותר לעשות דברים. אם הייתי עובדת במקום שלא טוב לי בו לא חושבת שהיה לי רצון לעבוד כל יום משש עד אחת לפנות בוקר. אז צריך להבין שיכול לקחת זמן.  

יש כאלה שבכלל לא עובדים. לי היה מאוד חשוב כן לעבוד גם בגלל שאנחנו רוצם בית וגם היה לי חשוב לפתח את עצמי ולהתקדם ולא רק להיות בבית ולגדל את הילדות. אבל יש כאלה שזה יתאים להם. שלא מתאים להן החלוקה הזו והם אומרים שהם רק מגדלים את הילדים.  

מה לגבי פנסיה?  

יש לי פנסיה, אבל לא המשכתי להפקיד עצמאית. עכשיו כשהעסק מתייצב אני אחזור להפקיד.   

את השיחה עם נירית סיכמתי במשפט הבא: "יש ויתורים כלכליים, אבל כשיודעים מה רוצים מוצאים את הדרך להשיג אותם." ערכית הם ידעו מה הם רוצים והיינו מוכנים לעשות את הוויתורים כדי להגיע לזה. הם מצליחים לחסוך למרות הכל, הם פשוט בוחרים את ההוצאות שלהם לפי מה שחשוב להם באמת.  

הוספתי ואמרתי: "מה שעולה גם פה, כמו במקרים רבים אחרים, שהדבר החשוב באמת הוא הגמישות." כשאנחנו מתגמשים וחושבים מחוץ לצורה המקובלת של מה שצריך לעשות אפשר למצוא פתרונות, גם כלכליים.  

היום נירית עובדת בליווי אנשים בהליכי ריפוי עצמי באמצעות תטא הילינג, כתיבה ודמיון מודרך. אתם מוזמנים למצוא אותה באתר מיקוד בטוב או בעמוד הפייסבוק שלה נירית לדרמן - מיקוד בטוב. 

אם נירית עוררה בכם משהו שאתם רוצים לבדוק - יש הרבה קבוצות ועמודים בנושא חינוך ביתי - מידע, מפגשים וכן הלאה, תוכלו להתעניין.