החריגה מהשיגרה 2

בס"ד

שיעור בסבלנות

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי את הפוסט האחרון שלי. הסיבה להיעלמות? וובכן, Life happened. במלוא עצמתם. אתם בטח מכירים את זה מהחיים האישיים שלכם, שהכל קורה בו זמנית. הטוב והפחות טוב חוברים יחדיו ובאים לביקור, מציפים אותנו באתגרים ורגשות מעורבים. אז זה מה שקרה לי מאז הפוסט האחרון.

תכננתי לשבת לכתוב את הפוסט הבא לבלוג ביום שני, אבל ביום ראשון בעלי חש תחושה משונה בעין ימין, ואנחנו נדדנו למיון עיניים. שם גילינו שיש לו הפרדות רשתית. בלי להכביר בנושא יותר מידי, המשמעות בפועל הייתה שהוא למעשה לא ראה בעין ימין, ונודע לנו על צורך בניתוח חירום. ואמרנו שהכל מעורבב וקורה בו זמנית, נכון? אז כל זה בזמן שאני בהריון חודש תשיעי, שבוע וחצי לפני תאריך הלידה המשוער. בבת אחת נכנסנו למערבולת - פחד, דאגה, חשש, לחץ וכמובן שתוך כדי הכל צריך לדאוג ללוגיסטיקה של לטפל בשתי בנות קטנות בבית.

אז נכנסנו (ובנכנסנו, אני מתכוונת לבעלי הגיבור. אני ישבתי ותרגלתי את שריר הסבלנות בחוץ) לניתוח, וגילינו כמה ימים אח"כ שהוא לא צלח, והיינו צריכים להכנס לניתוח דחוף נוסף. הניתוח הזה כבר התבצע יום לפני תאריך הלידה המשוער. בשלב הזה הערכתי את זה שהתינוקת לא הקדימה לצאת כפי שאני כ"כ קיוויתי שבועיים קודם לכן. רק המחשבה על ההתמודדות הזו כשיש גם תינוקת טרייה בבית...

הפעם הניתוח הצליח, ולשמחתנו הוא גם אפשר לבעלי להיות איתי בחדר הלידה פחות משבוע אח"כ. הפעם הטוב הגיע לבקר. ב"ה נולדה לנו תינוקת מדהימה ומתוקה. אמנם כל הסיפור לא היה מאחורינו עדיין (והוא עדיין לא מאחורינו לגמרי), אבל כבר כולנו היינו בבית ובסה"כ נראה שדברים במגמת שיפור.

ועכשיו כשחוזרים לסוג של שיגרה, או אולי יותר מדויק לומר מתחילים להתרגל לשיגרה חדשה, אפשר לשבת, לעבד ולכתוב כמה מהמחשבות והדברים החשובים שאני לומדת מהתקופה הזו.

רק בריאות (אבל במקרה שלא, כדאי להיות מבוטחים)

זו קלישאה נדושה, אבל רק כשיש שיבוש במצבנו הבריאותי אנחנו מבינים את מלוא המשמעות והחשיבות של הבריאות שלנו. לפני מספר שבועות דיברתי עם אחיין שלי על כך שבתרבות השפע שיש לנו היום אנחנו לא מעריכים מספיק את הדברים שיש לנו. לא כי אנחנו חסרי הערכה, אלא פשוט כי אנחנו מתרגלים. אנחנו מתרגלים לכך שיש לנו הכל, ואנחנו לא יודעים מהו חוסר אמיתי. באופן דומה גם הבריאות שלנו. אני אומרת כל יום "ברוך אתה ה' פוקח עיוורים", אבל רק כשקונספט של לא לראות באמת נמצא שם מרגישים את המשמעות של המילים. רק כשיש אופציה של "אין" אנחנו מעריכים את ה"יש".

ולשמחתנו המרובה, אנחנו חיים בעידן בו יש הרבה "יש". ובין כל הדברים שיש לנו נמצאת גם רפואה טובה. רבות מהבעיות הרפואיות שנפתרות היום בלא כלום היו גורמות למוות בעבר. ובישראל באמת יש מערכת רפואית טובה מאוד (תמיד יש מה לשפר, אבל בסה"כ מצבנו טוב). ובכל זאת, יש דברים שמערכת הבריאות לא נותנת להם מענה מלא (בהמשך אני מתכננת לכתוב פוסט בנושא). ביטוחים פרטיים נועדו כדי לגשר על הפער הזה. ביטוחים זה עניין של ניהול סיכונים. מצד אחד אנחנו רוצים להיות מבוטחים להכל, מצד שני לא ניתן לרכוש ביטוח לכל סיטואציה אפשרית. העלות לכך תהיה גבוהה מידי, וכנראה לא משתלמת. ובד"כ באמת בגילאים הצעירים אנשים לא נוטים לראות את הצורך בביטוחים (וכוונתי בעיקר לבריאות, סיעוד וחיים). בסה"כ הם צודקים והסיכויים שהם ישתמשו בביטוחים נמוכים למדי. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים מתי מקרים כאלו יקרו. הסיכוי שיהיה לבעלי הפרדות רשתית בגיל צעיר הוא מאוד נמוך. ובכל זאת, מצאנו את עצמנו במצב הזה. נכון שבד"כ רואים מבוגרים במצב סיעודי, אבל לצערנו יש גם צעירים במצבים כאלו.

ולמה אני מדברת על זה כל כך הרבה? כי בניגוד לביטוח הבריאות הממלכתי, שקופות החולים מחויבות לקבל חולה, בביטוחים הפרטיים חברת הביטוח לא חייבת להסכים לקבל אתכם כלקוחות. כשמגישים בקשה לביטוח, החברה יכולה לא להסכים לבטח מישהו, או להסכים לבטח אותו אבל להחריג מצב רפואי שהתגלה אצלו. כך שאם כבר התגלתה בעיה רפואית, הביטוח הפרטי לא יכסה אותה. כך שאם כבר התגלתה בעיה רפואית, לא בטוח שתוכלו לקבל ביטוח שיתן מענה לצרכים שלכם. לכן יש ביטוחים שכדאי לעשות דווקא כשאתם בריאים. 

כסף לבן ליום שחור 

כשעוד היינו בתוך כל ההתרחשות, כל היום היה בעצימות גבוהה. בלילות הייתה ירידת מתח. הילדות הלכו לישון, והשקט בא לביקור. את החלל מילאו המחשבות שריצדו ללא מנוח. מעבר לנושא הבריאותי ואיך הוא יתפתח, צצו מחשבות יותר "ארציות". בביקור הראשון אצל מומחה הרשתית הוא אמר שאחרי הניתוח בעלי לא אמור לעבוד במשך כחודש. וכמובן שעלתה השאלה - איך מסתדרים כלכלית בתוך כל זה? אני כבר הפסקתי ללכת לעבודה בעקבות המצב, בעלי לא עבד ולא הייתי בטוחה מתי יוכל לחזור לעבוד, אבל לחשבון הבנק חיים משלו. הבנק לא שואל אותנו איך אנחנו מרגישים לפני שתשלום המשכנתא יורד, כך גם שאר התשלומים. החיים הכלכליים שלנו ממשיכים כרגיל בין אם אנחנו במיטבנו ובין אם לא.

לשמחתי דווקא השאלה הזו התפנתה מהראש דיי מהר, והשאירה מקום לשאלות אחרות שבאו בעקבותיה. הסיבה שהיא התפנתה כל כך מהר היא שבדיוק למצבים האלה (ואחרים) יש את מאגר החירום. אותו כסף לבן ליום שחור שכדאי שיהיה לכל משפחה. כתבתי בעבר על הצורך של משפחה שיהיה לה כסף נזיל למקרים בהם לא תהיה לה הכנסה. זו הסיבה שבגללה לא הייתי מודאגת מהבחינה הכלכלית. ידעתי שיש לנו מספיק משאבים בשביל להמשיך להתנהל כרגיל. העובדה שלא הייתי צריכה לדאוג כלל מהנושא הכלכלי הייתה הקלה גדולה. זה ממש היה הדבר האחרון שהיה חסר לי. ולכן אני מעודדת אתכם, תיצרו לעצמכם מאגר שיהווה משענת עבורכם לכל חריגה משגרת ההכנסות שיכולה להגיע אליכם (רק חריגות טובות בבקשה). כך אתם תוכלו להיות רגועים יותר וללכת לישון בלילה בראש שקט.

משפחה זה העיקר

בחלק הזה אין לי איזו תובנה כלכלית. לא כלכלית טהורה בכל אופן. המשפחה היא המשענת. לא משנה כמה היום ארוך או מאתגר, חזרתי הביתה לחיוכים, חיבוקים ונשיקות מהבנות המתוקות שלי. זה מאיר כל נקודה אפלה. והסיוע בידיעה שיהיה מישהו שיקח אותן מהגן, ולהיות איתן במהלך היום כשאני לא יכולתי זה עוד דאגה שנחסכה ממני. וכן, זה גם היה חסכון כלכלי בבייביסיטר :).

פרופורציות

החיים של מרביתנו בסה"כ דיי נוחים ונעימים. צרכינו על פי רוב מטופלים, ואף מעבר לכך. ובכל זאת, רובנו אוהבים להתמרמר ולהתלונן. זה סוג של תחביב או אולי ספורט לאומי שכזה. אני גם חברה באיגוד המתלוננים הארצי. נראה לי שזה האיגוד הגדול ביותר במדינה. אז מעבר לשיעור המתמשך בסבלנות שקיבלתי, גם קיבלתי שיעור בפרופורציות. זה דווקא שיעור שמידי פעם נחמד לקבל. הוא מכניס את הכל לפרספקטיבה הרבה יותר בריאה. 

אז